שרעול שעיר

מאת: ד"ר מירה כהן שטרקמן Ph.D.

התפרחות השופעות בגווני הסגול של השרעול השעיר ממלאות באביב את שדות הגליל העליון ואזורים רחבים באגן הים התיכון. הוא מזכיר את התלתן המתקתק שמתחיל לפרוח בחודשי הקיץ. ההבחנה החיצונית ביניהם היא בהבדלים בגובהם ובצבעם. התלתל נמוך- מגיע לכ 30 ס"מ ופורח בלבן ואדום ארגמני וריחו מתקתק.

השרעול שייך למשפחת הפרפרניים והוא יכול להגיע לגובה של 1 מ' ומכסה שטחים גדולים באזור הגליל העליון והמחזה מרהיב ביופיו. הצמח שייך למשפחת הקטניות כמו הסויה, האספסת והשעועית.

יופיו מזמין מאד אבל כשמתקרבים לצמח ומריחים אותו נפגשים בריח לא נעים של זפת ובעלים שעירים. הגבעול והעלים של הצמח מפיצים ריח הדומה לריח הביטומן – מינרל טבעי המצוי בסלעים והינו סוג טבעי של זפת ומכאן שמו. כביכול היינו אמורים להתרחק ממנו אבל המרפאים העתיקים כבר הבינו את האיכויות הטמונות בו.

שמן שרעול  ופסוריאזיס

הצמח סיקרן את המרפאים בהודו ומצרים והם ידעו כבר אז להפיק ממנו שמן כדי לעשות בו שימוש חיצוני לטיפול במחלות כרוניות של העור. כיום עושים שימוש בשמן גם לעידוד מחזור חודשי והגברת תאבון.
שורש הצמח וזרעיו מכילים פיטוכימיכלים הנקראים פונוקומרינים, שהיום ידועים בשם פסורלן. יש השערה שמכאן ניתן לצמח שמו העיברי- שרעול, המצלצל דומה לחומרים הפעילים שבו .
בתקופה המודרנית פיתחו שיטה טיפולית לפסוריאזיס הנקראת PUVA המבוססת על הפסורלן וקרני ה UVA ולמעשה השיטה היא שכלול של השיטה העתיקה לטיפול בפסוריאזיס באמצעות שמן השרעול.
הפסורלן מגביר את הרגישות לאור השמש, באמצעות הגברת ייצור מלנין בעור. כמובן שטיפול כזה צריך להיעשות בזהירות רבה וע"י מומחה, מאחר והפסורלן בנוכחות קרני השמש הוא מוטגני ועלול לגרום למוטציות ונזק תורשתי.
הפסוריאזיס היא מחלת עור דלקתית כרונית שמאופיינת ע"י התעבות שכבת האפידרמיס ולהצטברות שכבה צפופה של קשקשים, שהם תאי אפידרמיס מתים. אזורים בעור נראים מעובים, קשקשיים ואדומים. פסוריאזיס יכולה להיות מחלה קלה או חמורה מאוד, עם התפרצויות קשות ותקופות רגיעה והיא מושפעת גם ממצבו הנפשי של האדם. בד"כ ההתייחסות לפסוריאזיס היא כאל מחלה חשוכת מרפא. אבל ברפואה הטבעית לא "מרימים ידיים" והגישה היא לאתר את המרפא הפנימי באמצעים טבעיים ולהביא את האור למקומות חשוכים. מבחינה זו, גם הפסוריאזיס היא מחלה הניתנת לריפוי ובתנאי שהאדם ירצה ויסכים לעשות את השינוי הדרוש לריפוי.

המרפאים העתיקים הפיקו שמן מצמחים שונים בשלושה שלבים: ריסוק, כבישה והפרדה.
לאחר האיסוף וייבוש הצמח הוא עבר ריסוק . החומר המרוסק עבר תהליך של כבישה ודחיסה היונקים מהצמח את הנוזלים שבו: שמן ומים.
לאחר הפקת השמן מופרדים המים והלכלוך. בעת העתיקה הניחו לחומר "להרגע" עד שהשמן צף. כך השמן מופרד מהמים באופן טבעי וממנו מסננים את הלכלוך שנותר בו. כיום משתמשים בצנטריפוגה לתהליך ההפרדה. חשוב שכל התהליך יעשה ללא חימום או בישול וכך נשמרים החומרים הפעילים של הצמח והאיכות המרפאה שלו. אפשר להפיק שמן גם בתנאים ביתיים ואין צורך לבנות בית בד.

בישראל עושים שימוש הרבולוגי בפירות שרעול מזן: Psoralea corylifolia. שימוש פנימי הוא לטיפול באין אונות ושימוש חיצוני לטיפול בפסוריאזיס ובעיות עור נוספות.

בשימוש פנימי עלולה להיגרם אי נוחות עיכולית ובשימוש חיצוני בעת חשיפה לשמש או קרינת UV בפרט אצל אנשים בהירים או רגישים.

משנה זהירות: חשוב לדעת שהשימוש בשמן לטיפול בפסוריאזיס או בהקת צריך להעשות בזהירות רבה, בחשיפה מינימלית וביעוץ מקצועי.

שימוש "ירוק":
שימוש חקלאי המיוחד בצמחי משפחת הפרפרניים הוא בדישון הקרקע, כ"זבל ירוק". השורשים יוצרים קשר עם חיידקי ריזוביום המצויים בקרקע, הם מתיישבים בשורש ומספקים לצמח תרכובות חנקן. כך אפשר לזרוע את השרעול בגינה ולהעשירה בתרכובות המכילות חנקן , ללא צורך בדשן או זבל.