בימים האחרונים פורסמה בעיתונות כתבה על העדר אתיקה ברפואה משלימה וכתוצאה ממצב זה הפרקליטות החליטה לשחרר את הדולה, מר מיכאל הופמן, מרחובות. בהתאם לפרסומים, הפרקליטות טענה על קושי להוכיח כוונה מינית לכאורה, הדרושה להוכחת רכיבי העבירה הפלילית וזאת מאחר והדולה הראה פרוטוקולים טיפוליים אותם לכאורה למד, המאפשרים לו לבצע את הפעולות הנטענות נגדו. חשוב לציין שמעבר לנאמר בעיתונות לא ראיתי את החלטות הפרקליטות או טענות החשוד ולכן הדברים מתייחסים רק לפרסום. בסופו של יום לא הוגש כתב אישום נגד הדולה והוא שוחרר. הפרקליטות סגרה את התיק ו 20 המתלוננות , רובן בהריון או לאחריו, אשר העידו כי מצאו עצמן עירומות על מיטת הטיפולים כשהדולה נוגע בגופן תוך עיסוי, נותרו כעוסות ומתוסכלות.

לא אתייחס כאן למקרה לגופו כי הטענות לא הוכחו. ברצוני להתייחס אך ורק לכותרת המיותרת כאילו אין כללי אתיקה ברפואה משלימה, אין דין ואין דיין. כותרות אלה מעמידות את הרפואה המשלימה באור שלילי, פוגעות בשמם הטוב של מטפלים שעברו הכשרה מקצועית ראויה ואשר פועלים במסגרת הכללים המחייבים ומעניקים מידי יום מזור מעולם הרפואה הטבעית לכלל הציבור הרחב, הן במסגרת קופות החולים והן בבתי חולים והן בקליניקות פרטיות.

בטרם רכשתי ידע ומיומנות ברפואה משלימה הייתי שנים רבות עורכת דין מסחרית. זכור לי, בתחילת לימודי, לפני כ 12 שנה, שהטרידה אותי שאלת האחריות המקצועית של מטפלים ברפואה משלימה. באותה התקופה הנושא לא נכלל בתכנית הלימודים במכללות לרפואה משלימה בצורה ברורה ומקצועית.

משזכיתי להקים את מגמת הנטורופתיה במכון וינגייט החלטתי לעגן את לימודי האתיקה בתכנית הלימודים כחלק מהידע האקדמי והקליני של כל סטודנט וסטודנטית בלימודי הנטורופתיה במכון וינגייט. ועדת ההוראה של מכון וינגייט קיבלה את הדברים בברכה כחלק המאג'נדה המקצועית של ותק במצויינות ושמירה על רמה אקדמית ללימודי הנטורופתיה.

אכן, אין כיום חוק ספציפי המתייחס לרפואה המשלימה ולכן יש החושבים שהנושא פרוץ.

אבל בעולם המשפטים קובע הכלל שבהעדר חוק ספציפי חל החוק הכללי.

לכן, נושא האחריות המקצועית בנטורופתיה יונק מהחוקים הכללים כגון: דיני הנזיקין הכלליים, דיני העונשין,דיני החוזים, דיני זכויות החולה ועוד.

במשך שנות חברותי בהנהלת האגודה הישראלית לנטורופתיה ותזונה טבעית ותקופת חברותי בועדת חקיקה, עמלנו רבות לחקיקת חוק בנטורופתיה מתוך אינטרס של הגנת הציבור, אבל עדיין הדברים בעבודה. לא ארחיב כאן על מצב הצעות החוק ברפואה משלימה אלא אביא מספר כללי עבודה בסיסיים מהחקיקה הכללית הקיימת כיום במדינת ישראל והמחייבים ביחסי מטפל מטופל ובאתיקה מקצועית בנטורופתיה ונועדו להגנת הציבור.

בהכרת הכלללים הבסיסיים האלו אדם יכול לבחור מטפל באופן ראוי ולהיות בבטחון שהטיפול הנטורופתי אותו הוא מקבל אכן מקצועי וחוסה תחת אחריות מקצועית.

הדבר הראשון- לוודא שהנטורופת/ית רשום/ה באגודה הישראלית לנטורופתיה ותזונה טבעית. כך האדם הפונה לקבל שרות מקצועי יכול להיות סמוך ובטוח שהאיגוד המקצועי בדק את הכשרתו המקצועית של המטפל ווידא שהיא עומדת בקריטריונים המקצועיים הדרושים.

מעבר לכך, קיימים מספר עקרונות שבסיסת בזכויות האדם וזכויות החולה:

עקרון חובת הגילוי:

בין מטפל ומטופל מתקיימים יחסים חוזיים. כבר עם הפנייה הטלפונית הראשונה נולדת  חובת הגילוי, שמקורה בדיני החוזים: המטופל זכאי לקבל תשובות מלאות מהמטפל ביחס למהות הטיפול המוצע לו,תכנו, מחירו, אופן התנהלותו וכן הסיכויים והסיכונים שבטיפול. בתי המשפט פרשו הפרת חובה זו על ידי רופאים כביצוע עוולה של תקיפה, כאשר הסיכונים הטמונים בטיפול חמורים או כאשר הטיפול שניתן היה שונה במהותו מהטיפול שהמטופל הסכים לו או במקרים שבהם לא ניתן למטופל כל מידע על מהות הטיפול או על תוצאותיו הבלתי נמנעות.

דרישת הסכמה:

החובה לקבל הסכמת המטופל לטיפול הינה חובה הנובעת, בין היתר מדיני החוזים. הפרת חובה זו מעמידה את המטפל בפני אפשרות לביצוע עוולת התקיפה הן במישור באזרחי והן במישור הפלילי, כאשר במישור הפלילי התקיפה מוגדרת כעבירה.

חובה למתן טיפול סביר:

אדם הפונה לטיפול נטורופתי רשאי לצאת מנקודת הנחה, כי המטפל המציג בפניו שיטה טיפולית, אמון על השיטה ויש לו את המיומנות והידע ליישמה.

לכן, על המטפל חלה חובה לטפל במטופל באופן סביר, מקצועי ומיומן הן מבחינת הכלים הטיפוליים והן מבחינת התנהגותו האישית.

סטנדרט התנהגות של "מטפל סביר" מיושם גם בבחינת השאלה האם יש בהתנהגות המטפל הטרדה מינית או תקיפה.

לנושאים הנ"ל יש משמעויות אתיות, משמעתיות, אזרחיות ופליליות. במישור האזרחי יש לכך השלכות כספיות . במקרה של הפרת חובת הגלוי או טיפול ברשלנות על המטופל להוכיח שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מהתנהגותו של המטפל. דהיינו יתכן מצב בו המטפל נהג ברשלנות אך למזלו של המטופל לא נגרם כל נזק. במצב כזה שאלת הפיצוי תהיה בספק.

מעניין לראות שבתי המשפט מתייחסים לפגיעה ברגשות כנזק בר פיצוי. בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון[1] השופט אור קבע, בהסכמת רוב חברי ההרכב ונגד דעתה החולקת של השופטת בייניש [כיום נשיאת בית המשפט העליון], כי פגיעה בזכותו של החולה לאוטונומיה מהווה "נזק" לצורך ביסוס עוולת נזקין. שיקולי המדיניות השיפוטית תומכים בנזק זה כנזק בר – פיצוי. פגיעה ברגשות המטופל תחשב לפגיעה באוטונומיה.

ראוי גם  לציין את חוק זכויות החולה התשנ"ו 1996 הניתן ליישום על יחסי מטפל-מטופל ברפואה משלימה לפחות מכח דיני ההקשר ומקנה למטופל [=חולה] זכות לפיצוי בגין נזקים גופניים ורגשיים.

החוק הפלילי קובע אמות מידה להתנהגות בין אדם וחברו החלים גם ביחסי מטפל מטופל: איסור התחזות, איסור תקיפה, איסור הטרדה מינית וכיו"ב אסורים שהפרתם מביאה ענישה במאסר בפועל ו/או קנס כספי.

מצאתי לראוי להביא דברים קצרים אלו כדי לפתוח חלון פרקטי בפני העוסקים ברפואה טבעית – הוליסטית (באופן אישי אני מעדיפה מונחים אלו על פני ה"רפואה משלימה") והנדרשים לשרותים אלו, בפרט בימים אלו כאשר מתקיימת תכונה מיוחדת בכנסת בחקיקת חוקים בנושאי בריאות.

[1] ע"א 2781/93 עלי . נ' בית חולים הכרמל חיפה פד"י נג[4]526.